התיאוריה הפוליוואגית היא תיאוריה הקושרת את האבולוציה של מערכת העצבים האוטונומית של היונקים להתנהגות חברתית. ד"ר. סטיבן פורגס הגה את התיאוריה הזו ב-1994.

תיאוריה זו נתמכת על ידי מדענים רבים אחרים ומאז פותחה עוד יותר.

התיאוריה הפוליוואגית מסבירה:

מערכת העצבים של אנשים ובעלי חיים היא הבסיס לאופן שבו הם מתנהגים במצבים שונים.

איך הגוף עובד קובע מה אדם או חיה עושים ואיך הוא מרגיש.

האבולוציה של מערכת העצבים האוטונומית של היונקים התפתחה לתקשר אוטומטית עם יונקים אחרים. ולהיות מסוגל להפעיל מערכות הגנה עצמית שונות בעת הצורך

למערכת העצבים הפאראסימפתטית שני חלקים.

כל חלק עוזר בדרכי התנהגות שונות.

עצב הוואגוס, עצב בגוף, פועל באמצעות שני מסלולים שונים, מסלול הנרתיק הגחון והגבי.

שני החלקים של עצב הוואגוס הם:

מערכת הנרתיק הגחון: מסייעת בהתנהגות חברתית.

מערכת הנרתיק הגבי: מסייעת בהתנהגויות הדורשות מהחיה להישאר בשקט, כמו מנוחה ועיכול, או הגנה על עצמה בעמידה במקום (קפיאה).

אם מסלול הנרתיק הגבי פעיל, ומערכת העצבים נשארת תקועה במצב זה, זה יכול להוביל לתסמינים כמו סחרחורת, בחילה, עייפות והתעלפות.

מצב סימפטי:

בנוסף למצב זה, ישנה גם המדינה הסימפתטית, שבעבר כונתה להילחם או ברח. עם זאת, מצב זה גם מבטיח שנתקדם לביצוע פעילויות.

השילוב קובע:

יש גם מקרים שבהם משולבים מצבים שונים. למשל, בספורט יש שילוב בין סימפטי לגחון. האיזון הנכון חשוב גם כאן, למשל, יותר מדי אנרגיה סימפטית עלולה להוביל לצורת פעילות גופנית אגרסיבית. לאחר הפסד במשחק אתה רואה לעתים קרובות את מצב הגב מופעל. מדיטציה כוללת גם גחון וגב. לאחר מכן הגוף והנפש נרגעים בצורה נעימה ומרפאה.

ויסות עצמי

מערכת עצבים בריאה המפותחת בצורה נורמלית יכולה לעבור היטב בין המצבים השונים. במקרה של תקופות ממושכות של מתח או מערכת עצבים שהתפתחה בנסיבות פחות אידיאליות. מערכת העצבים כבר לא יכולה לחזור למצב הנכון בעצמה. 

מחובק על ידי מדענים

התיאוריה הפוליוואגית צוטטה באלפי פרסומים שנבדקו מדעית.
בדיסציפלינות שונות כגון ילודים, מיילדות, הרדמה, הנדסה ביו-רפואית, רפואה פנימית, פסיכולוגיה, פסיכיאטריה, רפואת שיניים, ארגונומיה, סוציולוגיה ופילוסופיה.